Search

אלוהי הראשונים והאחרונים

המצווה היסודית ביותר הקשורה לט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, היא מצוות "בל תשחית" .

במקרא מוזכר מקרה בו יוצא העם להילחם על אויביו, ויבוא עליהם במצור. דברים כ' יט "ִּכי-ָתצוּר ֶאל- ִּעיר יִָּמים ַרִּבים לְִּהלֵָחם ָעלֶיָה לְָתְפָשהּ, לֹא-ַתְׁשִחית ֶאת-ֵע ָצהּ לִּנְדֹּ ַח ָעלָיו גְַרֶזן--ִּכי ִּמ ֶמנּוּ תֹּא ֵכל, וְאֹּתוֹ לֹּא ִּת ְכרֹּת: " במציאות זו, קיים ציווי שמורה על העם להקפיד לא לבנות את חומות וביצורי המצור מעצי המאכל הנטועים סביב עיר האויב הנצורה . " ִּכי ָהאָ ָדם ֵעץ ַה ָש ֶדה, לָבֹּא ִּמ ָפ נֶ. צוֹר כ ַרק ֵעץ ֲאֶשר-ֵתַדע, ִּכי-לֹּא-ֵעץ ַמ ֲא ָכל הוּ א--אֹּתוֹ ָמַ ב ָ יך הָ - ַתְשִּחית, וְָכָרָת; וָּבנִּיָת ָמצוֹר, ַעל-ָהִּעיר ֲאֶשר " . מ--ַעד ִּרְדָתהּ ָחְלִּ מ ָךְמִּ ה ע ָשֹּ וא ע ִּה העץ אינו אדם. העץ אינו האויב. אין צידוק לפגיעה בעץ אפילו בזמן של פיקוח נפשות אדם, אפילו בזמן של מלחמה . בהסתכלות ראשונית, נדמה שציווי זה נקודתי עד לרמה שכנראה ולא יהיה רלוונטי בימינו, וכל שכן בתקופת הגלות בה לא היה צבא יהודי. אך באופן מפתיע, עם השנים קיבל הציווי הזה מעמד יסודי, מהותי, על-זמני ועמוק לאין שיעור, והציווי "בל תשחית" נחקק . בהלכה המאוחרת, בל תשחית הוא ציווי רחב היקף עד שנאמר שכל מי שמשחית אפילו חלק קטן שבקטנים מהבריאה שלא לצורך, עובר בבל תשחית .

מה גרם לפוסקים להרחיב עניין זה מהקשרו הראשוני והמצומצם, בעצי מאכל סביב עיר אויב נצורה במלחמה, להחלת הכלל ש"בל תשחית" הינו כל השחתה של כל דבר מהקיים בעולם שאינו לצורך?

נראה שהרעיון שעמד לנגד עיני הפוסקים, כשהחליטו לבצע פירוטכניקות הלכתיות עסיסיות אלו, הוא שהארץ אינה של אדם אחד, ועל כן אין לאף אדם פרטי הזכות להחליט להשחית דבר מכל הקיים על פני האדמה. כל השחתה של אדם פרטי את רכושו של אדם פרטי אחר הוא בבחינת גזל, קל וחומר שכל השחתה של אדם פרטי את רכושם של ציבור אחר הוא גזל שבגזלים .

עיקרון חברתי זה בא לידי ביטוי בהלכה היהודית כבר לפני אלפיים שנה באמצעות המושג "רשות הרבים". רשות הרבים הינו מושג המקביל למושג שתבע הרדין, "נחלת הכלל". לפי רעיון זה, אין בעולם קניין ללא בעלים, אין הפקר כלל. מה שאינו שייך לאדם אחד, שייך לכולם. כלומר, האוויר, הימים והאדמה אינם שייכים לאדם אחד בלבד, אך אין זה אומר שכל אחד יכול לעשות בהם ככל העולה על רוחו, אלא להיפך, שהכלל, כלומר כל אחד, אמון על שימורם וטיפוחם . מכאן, שבל תשחית בא לבטא את האופן הדק והסופי ביותר שבו יכול האדם לקחת אחריות על רשות הרבים. כל עוד אדם מכיר בזכות קניינו של כל הפרטים בחברה על האוויר, הימים והאדמה, הרי שלא יעז לחשוב שזכותו ללכלך, לזהם או להשחית אותם. שבעים פנים לתורה ואכן גם לתפיסה זו פנים אחרות, שבאות לידי ביטוי בעקרונות הרעיוניים העומדים מאחורי מצוות השמיטה .

בשנת השמיטה נקרא העם הדר בארץ ישראל לפסוק מעבודתו את האדמה, לאפס את כל החובות ולשחרר את העבדים. לעת עתה, לא אתייחס לביטול החובות ושחרור העבדים שמתרחש בשנת השמיטה, ואמקד את הדיון סביב העניין הסביבתי שבשמיטה .

בשמיטה נאסרת עבודת האדמה. בדומה לשבת בה נאסרת המלאכה ומצווית המנוחה, כך גם בשמיטה. ואכן אנו רואים שימוש של השורש ש.ב.ת כבר במקרא בהקשר השמיטה. אין זה פלא

שהשמיטה מתרחשת כל שבע שנים כפי שהשבת מתרחשת כל שבעה ימים. ויקרא כה, ד'. "וַּב ָשנָה ַהְשִּביִּעת, ַשַבת ַשָבתוֹן יְִּהיֶה לָאֶָרץ--ַש ָבת, לַיהוָה:" שבת ממש .

מה המניע לתת לארץ לשמוט? מהו הרעיון העומד בבסיס הציווי לפסוק משעבוד הארץ, האדמה, לרצון האדם? על פי הכתוב במקרא, נראה ששורש העניין כולו נעוץ בכך שהארץ אינה ברשות האדם ועל כן אין לו הזכות לעשות בארץ, באדמה, כרצונו המוחלט.

לא רק שהמצב הטבעי של היקום הוא רשות הרבים, כלומר שהדברים שייכים לכולם, והמושג "הפקר" נעקר ממשמעותו, אלא גם שרשות הרבים נכללת תחת הבריאה האלוהית וממילא שייכת לאל, לנצח. זוהי קריאה להשתייכות רחבה עד לאינסוף - הקריאה לאחריות על הסביבה לא תיעצר בחברה או בתקופה מסיימת, אלא תישאר רלוונטית עד עולם. בקריאתי, השימוש המקראי במושג האלוהות בא לבטא את הבין-דוריות של החיים. אלוהי אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, הוא הרעיון הדורש מאיתנו לקחת אחריות רחבה יותר על הקים מעבר לגבולותנו הפרטיים אל עבר עתיד ילדינו בארץ שאנחנו נטענו וזרענו עבורם. יוצא מכאן, שבל תשחית הוא האופן בו מנחיל האל בעולמנו את נצחיותו, ובעצם מהווה את הדרך הישירה לתיקון עולם.

בימינו, אנו חיים במציאות בה העם השולט בארץ אינו רואה את עצמו מחויב באופן מוחלט וגורף להנחיות המדיניות הכתובות בתורה, ולדבר ישנם השלכות רבות. עם זאת, היבטים ורעיונות רבים הטבועים בשורשי היהדות ממשיכים לצוץ בתרבות הישראלית גם היום. לעתים הביטויים מחדשים צורותיהם, אך הם ממשיכים לינוק מאותו שורש רעיוני. השבת לדוגמא, עד כמה ששינתה צורותיה והלכותיה, נשארה ביטוי לציווי לפסוק ממלאכה, ואכן - עד היום, סוף השבוע הוא הדבר המפריד בין שבוע עבודה אחד למשנהו באופן החד והברור ביותר.

האם יש מקום לשמיטה ישראלית גם בימינו? לדעתי התשובה חיובית. הארץ עודנה עומדת, ועודנה זקוקה למנוחתה. החברה זקוקה לרענון מדי תקופה בתקופתה. אינני קורא לביטול החובות מדי שבע שנים, אני מבין שזהו רעיון שיערער על כל היסודות המייצבים של החברה. אני קורא לכל ישראלי לחשוב כיצד הוא שומט בחייו כשם שהוא חושב כיצד הוא שובת בחייו. האם יש מקום לקחת שנת שבתון מהעבודה, גם במקצועות שאינם הוראה? האם יש מקום להקדיש שנה לקהילה? לשכונה? האם גם היום בחברה המנותקת מהאדמה במובן שמרביתה המוחלט אינם חקלאים עובדי אדמה, השמיטה צריכה להמשיך ולהשאר שביתת עבודת האדמה? מהי האדמה של חיינו? מהי אותה תשתית כלכלית- חברתית-קיומית שצריכה להתרענן ולנוח מדי כמה שנים? התשובה אינה ברורה, וכנראה שאינה אחידה עבור כל פרט ופרט, אבל הקריאה לחיפוש נמצא במכלול עבור כולנו.

השאיפה לשמירה הנצחית על הארץ, על האדמה ועל האדם הבאה לידי ביטוי במצוות הארץ מביעה באופן מובהק את החשיבה בת-הקיימא של התורה. שנזכה ליישם בחיינו וביהדותנו את תיקון העולם, כצידו השני של הציווי שלא להשחית דבר, ולחדש אדמתנו כקדם .


הקטע נכתב ע"י נתן מזא"ה, ממייסדי בר- קיימא.

הקטע נלקח מעלון טבע עברי ובר-קיימ א לחודש שבט תשפ" א. ניתן לעיין בעלון במלואו כאן:


עלון בר קיימא לטו בשבט
.
Download • 515KB